אושפיז בדור המסכים

אושפיז בדור המסכים

ראיון חג סוכות התשע"ז עם ד"ר חננאל רוזנברג חוקר טכנולוגיות מדיה חדשות, על השפעת המסכים בקרב הנוער והשימוש בסלולרי בכלל. מראיינת: דקלה כהן
מוקד ראש העין
10/14/2016 - 02:28

אושפיז בדור המסכים

ערב חג הסוכות, הישיבה סביב שולחן החג המשפחתי ורגע לפני שנערוך מפגשים חברתיים עם האושפיזין בסוכה, פנינו לד"ר חננאל רוזנברג מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, לשאול גם אותו על השפעת המסכים על בני הנוער. ד"ר רוזנברג הוא חוקר טכנולוגיות מדיה חדשות, אשר חוקר את השימוש בטלפון הסלולרי והשלכותיו מכל ההיבטים על חיי היומיום שלנו.

מראיינת: דקלה כהן

מיהו "דור המסכים"?

"דור המסכים" זה כינוי נפוץ למה שמכנים לעיתים "ילידים דיגיטליים" – כלומר בני נוער שכבר בשנות בית הספר גדלו בתוך עולם המחשבים והאינטרנט. לעומתם, ה"מהגרים הדיגיטליים" האם הדור המבוגר יותר, אשר נכנס למרחב האינטרנטי לאחר שנות הנעורים. וכמו מהגרים, גם אלה מהמבוגרים שרכשו את השפה ה'דיגיטלית', עדיין מדברים לרוב 'עם מבטא' מסוים, לעומת הצעירים. ישנם חוקרים שמתייחסים לצעירים הנוכחיים (עד גילאי תיכון), שנולדו החל מסוף האלף הקודם כ"דור ה-Z" (יש כאלה שמתייחסים אליהם כ"ילידים סלולריים"), לקבוצה הבוגרים-הצעירים כ"דור ה-Y" ולמבוגרים יותר "דור ה-X". סוציולוגים, פסיכולוגיים, חוקרי תקשורת וחוקרי חינוך מנסים לבחון מהם המאפיינים הייחודיים של 'דור המסכים', במה שונים צעירים אלה באופן בו הם מנהלים את עולמם החברתי, האם וכיצד הנוכחות האינטנסיבית של המסכים בחייהם משפיעים על היכולות הקוגניטיביות שלהם, יכולות הריכוז והלמידה, ועוד ועוד.

 

האם  "דור המסכים" הפך לאינדיבידואל המרוכז מידיי בעצמו? לדור חסר סבלנות?

העולם הופך מהיר יותר, ואת זה קל לראות. התחבורה מהירה יותר, קצב העברת המידע מהיר יותר, ורק התור בקופת חולים נשאר איטי כל כך... הסמארטפונים הם חלק מתוך שינויים משמעותיים שמתרחשים במרחב שלנו, ומשפיעים גם על בני הנוער וגם על המבוגרים, ולעיתים דווקא על המבוגרים יותר. הייתי לוקח בדיוק את אותה השאלה ששאלת – ומפנה אותה לעברנו, המבוגרים. האם אנחנו לא מרוכזים יותר בעצמנו? האם אנחנו לא קוראים מיילים בערב, בבית, ומרוכזים פחות בבני המשפחה? האם אנחנו לא עונים על הודעות ווטסאפ בלי הפסקה, גם בזמן האוכל, הצגת התיאטרון, התפילה – ואפילו בזמן הנהיגה, למרות שכולם יודעים כמה זה מסוכן? אגב, לדעתי, רבים שולפים באופן מהיר מדי את המילה 'התמכרות', בייחוד ביחס לאינטרנט ולטלפונים חכמים, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

אני רוצה לשאול אותך שאלה עולה מעת לעת בשיח החינוכי ובכלל – האם קיים קשר בין העלייה המשמעותית בשנים האחרונות במספר הילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז (ADHD) לצמידות הזאת למסכי הפלאפונים החכמים?

זו אכן שאלה קשה, וגם בקרב החוקרים אין הסכמה ברורה לגבי הקשר בין הפרעות קשב ולקויות למידה לבין השימוש בטלפונים חכמים. יש הטוענים שניתן למצוא הוכחות להשפעה, יש כאלה שמדברים על קורלציה, מתאם, אבל לא בהכרח השפעה ישירה, ויש כאלה שדוחים זאת, ומסבירים שכמעט בלתי אפשרי לבודד כל כך הרבה גורמים אחרים שיתכן והם הסיבה להפרעות הקשב. אבל לצד השאלה המאוד-חשובה הזאת, כדאי להכיר מושג מעניין שנקרא "פאניקת מדיה". בכל דור, עם כל המצאה של כלי תקשורת חדש, נולדה גם "היסטריה" קטנה, פחד ודאגה שמלווים את הטכנולוגיה הטרייה. כך קרה בלידת האינטרנט, הטלויזיה, הרדיו, המצלמה – ואפילו בראשית עידן הדפוס היה חשש שהמדיום החדש יהרוס את יכולות הזיכרון האנושיות, ויביא לחוסר יציבות חברתית. זה נכון שכל חידוש טכנולוגי "מושך" את המשתמשים לכיוונים חדשים, מה שלעיתים מחייב אותנו – המשתמשים, ההורים והמורים – ליצירת איזונים ולשימוש בריא, אבל שיח היסטרי ומפוחד מביא לתוצאות הפוכות. גם בנוגע ל"דור המסכים", אפשר לשמוע ולקרוא "נביאי-זעם טכנולוגיים", שמספרים לנו על מחקרים שונים ומשונים שבגלל הטלפונים הסלולריים בני נוער של ימנו מפסיקים לתקשר זה עם זה, כבר לא יודעים איך להסתכל אחד לשני בעיניים, מפסיקים ללמוד, לחשוב, לקרוא – ומסיימים את הדרך כאלכוהוליסטים ומסוממים. מצטער, אבל הצעירים שאני מכיר ומלמד, והמחקרים שאני עורך – משקפים תמונה אחרת לגמרי. נדרשת עבודה חינוכית, כמו בכל תקופה, אבל פאניקה והפחדות הם לא מתכון טוב לחינוך.

 

"יגדל פה דור של מסכים" שגם יהיה חשוף  לקרינה ולסכנות בריאותיות מצפייה ממושכת במסכי מחשב – כך טענו הורים רבים שהתנגדו לפרויקט הטאבלטים בבתי הספר. האמנם?

הוויכוחים המרכזיים בנושא הזה נוגעים לשני כיוונים עיקריים. ראשית, ישנה הסוגיה הבריאותית. הורים רבים לילדים הנמצאים בבתי ספר בהם פועלת תוכנית הלמידה-באמצעות-טאבלטים, חוששים מהנזקים הבריאותיים הנלווים. משרד החינוך חוזר ומדגיש שהתוכניות עומדת בכל סף-תקן נדרש, כל צד מציג מחקרים המוכיחים את טענותיו, ונראה שהויכוח לא יסתיים לעולם. שנית, למידה מסוג זה דורשת השקעה מרובה מאד מצד המורים. כל מורה שהתנסה בכך יכול להעיד שהכנת מערך מקוון שווה לעיתים להכנה של חמישה מערכים פרונטליים. כך שגם כאן נדרשת השקעה מיוחדת בהכשרת מורים, תגמול ראוי ורצינות מצד המורים. לדעתי, כשמורים יודעים להשתמש במחשבים, במרחב המקוון ואפילו ברשתות החברתיות למטרות הוראה ולהעמקת הקשר עם התלמידים – השמים הם הגבול. במחקר שערכנו לפני שלוש שנים, במהלך מבצע "צוק איתן" בקיץ 2013, גילינו כי אחוז גבוה מאד של מורים מאזור הדרום ניצלו את הרשתות החברתיות לצורך שמירה על קשר עם התלמידים (למרות שמדובר היה בחופש הגדול). המורים ניצלו את הפייסבוק והווטסאפ לתמוך רגשית בתלמידים, לפנות באופן אישי לכאלה שחוו פגיעות קודמות, לעקוב אחר הלך הרוח בכיתה ולהתערב בעת הצורך ועוד. לא ניתן אפילו להשוות את עוצמת וחשיבות הקשר שהסלולר והרשתות החברתיות מאפשרות בהקשר זה לעומת כל אמצעי תקשורת קודם.

 

ובכל זאת, כיצד ניתן לדעתך ניתן להשתמש בכלי הטכנולוגי הזה ולהפוך אותו להזדמנות בשירות הפדגוגיה והלמידה המיטבית?

משרד החינוך משקיע המון, ובכיוון הנכון, להתאמת הלמידה לעידן הטכנולוגי. במשרד יושבים אנשים נפלאים כמו דליה פניג (סגנית יו"ר המזכירות הפדגוגית) וד"ר עופר רמון (ראש מינהל מדע וטכנולוגיה) שדוחפים את המערכת לכיוון הנכון. אבל אני חושב שהשאלה היא לא רק איך מקדמים את המערכת ללמידה באמצעות טכנולוגיה, אלא גם כיצד מחנכים את התלמידים לשימוש נכון ולצריכה ביקורתית של המדיה. בעיני, בעידן בו טכנולוגיות המדיה ועולמות התוכן התקשורתיים  תופסים חלק כל כך משמעותי בחיינו – אני לא מצליח להבין מדוע משרד החינוך לא קובע שיעורי 'תקשורת' או 'צריכה ביקורתית' כחלק אינטגרלי ממערכת הלימודים ולא רק כמגמת בחירה. ישנם כמה בתי ספר שעושים זאת מיוזמתם האישית. באחד מהם - בבית ספר התיכון בקיבוץ ראש צורים – אני מלמד בעצמי, ומחוויה אישית אני בטוח שתלמידים שלומדים נושאים אלה בצורה רצינית, חווייתית וביקורתית  - רוכשים לעצמם מיומנויות חשובות באקלים התקשורת בו אנו חיים.

 

לאחרונה ערכת מחקר מעניין על ההשפעה של הטלפונים הסלולאריים בקרב בני הנוער.  מה גילית?

זהו אכן מחקר מעניין, שיכול להעלות כמה נקודות למחשבה להורים: בשנתיים האחרונות  ערכתי יחד עם פרופ' מנחם בלונדהיים מהאוניברסיטה העברית, מחקר "התנזרות" סלולרית: אספנו כמעט 100 בני נוער מכל רחבי הארץ, לקחנו מהם (בהסכמה...) את הטלפונים הסלולריים שלהם למשך שבוע ימים וביקשנו מהם לתעד את החוויות הפיזיות, הפסיכולוגיות והחברתיות שלהם. הרעיון הוא לנסות ללמוד על המשמעות של המכשיר בחיים של הצעירים, דרך חווית ה"חסך", ההעדר. החבר'ה הצעירים כתבו המון דברים, מדהימים ומפתיעים: תחושות פיזיות וצלילי "פנטום" שליוו אותם לאורך כל הימים, חלומות סוערים, חוויות פסיכולוגיות של חופש ובדידות כאחד ועוד ועוד. אולם בעיני אחד הממצאים המעניינים ביותר עליו הייתה כמעט תמימות-דעים הוא שחווית ההעדר הורגשה בעיקר בבית: ארוחות משותפות, שיחה עם האחים, נסיעה משפחתית בלי הסחות דעת וכדומה. הנוכחות של הסלולר מעצימה יכולות והביטים תקשורתיים שלנו, אך מעמעמת ומחלישה קשרים אחרים. אך למרות שזה ברור לכולנו, מעטים מקדישים לכך מחשבה. במשך הזמן גיליתי עוד ועוד משפחות שמגדירות לעצמן "מרחבים נטולי סלולר" – בין אם מרחבים פיזיים כגון סלון הבית או ברכב, ובין אם מרחבים 'בזמן', כגון ארוחת ערב או סעודות שבת (לאלה מביננו שלא נטולי סלולר כל השבת), בכל שעות הבוקר עד היציאה מהבית, בזמן שיש אורחים ועוד רעיונות יצירתיים.

תודה רבה לך ד"ר חננאל רוזנברג על שהקדשת לנו מזמנך האישי להעניק לנו ראיון ערב חג הסוכות. מערכת חדשות "מוקד" מאחלת לך בהצלחה רבה בהמשך דרכך במחקר האקדמי.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA