זיכרונות מלחמה

זיכרונות מלחמה

סיפור חייו של שלום חלא לוחם גולני- מהנפילה בשבי במלחמת יום הכיפורים ועד קבלת הצל"ש. מאת: הדוקטורנטית דקלה כהן
מוקד ראש העין
04/05/2016 - 01:51
צילום: משפחת חלא

זיכרונות מלחמה

סיפור חייו של שלום חלא לוחם גולני- מהנפילה בשבי ועד קבלת הצל"ש

מאת: הדוקטורנטית דקלה כהן

שלום חלא חייל מילואים צעיר במלחמת יום הכיפורים, 41 שנה אחרי הוא מספר לנו על שעבר עליו במלחמה, על תחושת חוסר האונים במוצב שהופגז, על הבריחה מהמצרים, החברים שנפלו, השבי והשיבה הביתה, זיכרון מלחמה...

בשבת ה-6 באוקטובר קרוב לשעה 14:00 אחה"צ  אזעקה מייללת, עולה ויורדת פילחה את האוויר. צבאות סוריה ומצרים תקפו את ישראל בארטילריה ובשריונים מצפון ומדרום. הייתה זו        המלחמה החמישית במניין מלחמות ישראל. תחושת האופוריה שבאה  לאחר הניצחון הגדול של 67  ובשנים שבאו לאחריו בהנהגה ובציבוריות הישראלית, הלכה והתפוגגה. הכלכלה הישראלית ששגשגה והציבור הישראלי שפרח אף הוא באותן שנים, נאלצו כולם לחזור שוב אל מורשת הקרב שאז, באותם ימים, מערכת הביטחון לא צפתה כי צבאות ערב ישקמו במהירות את כוחם וימהרו להשיב את כבודם האבוד.

זהו סיפור המלחמה  של שלום חלא בן 63 יליד ראש העין בן לעמרם ומסעודה חלא ז"ל שגדל בשיכון ה ברחוב רש"י למשפחה בת שש נפשות. סיפור המלחמה של שלום יובא כאן במלואו, לפניכם כפי שסיפר לי. מהימים  שלפני המלחמה ועד שחרורו מן השבי המצרי וקבלת הצל"ש. וכך הוא מספר:

"המלחמה תפסה אותי במעוזים של התעלה כסמל מחלקה בגולני,  שם הייתי מפקד מוצב "תצפית" במילואים. היינו שם מראש השנה כבר במוצבים וזה  כשבוע וחצי לפני שפרצה המלחמה. ביום הכיפורים היינו במוצב אני ועוד שבעה חיילים. יום לפני המלחמה, ביום שישי, ראינו מה שלא ראינו אף פעם. משהו שלא היה בשגרה. צבא מצרי, חיילים מצריים רבים על דרך אמנה. כך קראו לציר. בבוקר יום שבת ביום שפרצה המלחמה מפקדת הגזרה שלחה קציני מודיעין וצלמים עם טנק מנוף שבאו לאחר שהתרענו קשות על כך שהצבא המצרי על שפת התעלה. ואז כשהמלחמה פרצה, אותם קציני מודיעין נתקעו במוצב. ממפקדת החטיבה שלחו נהג מפיקוד דרום שייקח אותם וכשהגיע, פגז נפל לידו והוא מת מפצעיו.

מאוחר יותר, בשעה 13:00, קיבלנו קריאה בקשר להתקפל מהמוצב ולהגיע למוצב האם, מילאנו ב שהיה במרחק של כ-2 קילומטרים לערך. הודיעו לנו בקשר שיש כוננות של "שובך יונים" שזה קוד של פתיחה באש על מנת שהסיור יבוא ויאסוף אותנו ויביא אותנו למוצב האם.

הסיור הגיע ואסף אותנו. אספנו את הציוד עלינו לזחל (נושא גייסות משוריינים) ונסענו למילאנו ב. שם כולם כבר היו מוכנים ולמעשה איך שנכנסנו למוצב סגן מפקד המוצב, מיכה,  הכניס אותנו לתוך הבונקר ששימש גם כחדר אוכל, והתחיל להסביר לנו שהתקבלו  ידיעות שהמצרים הולכים לפתוח באש בשעה 18:00 בערב. בסביבות השעה 14:00 לערך, תוך כדי זה שהוא מדבר, הבחור שהיה במגדל התצפית, אריה טוויג (היה ד"ר לתנ"ך) ירד ממגדל התצפית ומיכה אמר לו מה עזבת את מגדל התצפית? אריה ענה לו תשמע, אני רואה עם המשקפת שמכוונים אליי קנה של תותח לתוך מגדל התצפית. תוך כדי זה שהם מדברים פגז של תותח פוגע במגדל התצפית ומרסק את מגדל התצפית לתוך החצר של המוצב.

בשלב הזה היות וכולם מכירים את הנוהל ויודעים מה לעשות, כולנו רצנו שמנו את השכפצ"ים עלינו לקחנו את הנשק ורצנו לעמדות. כל אחד לעמדה שלו במוצב. המלחמה התחילה בעצם ברגע זה, בהרעשה מאוד כבדה של המצרים על המוצב. באותה העת, מפקד המוצב היה בעמדת הפרסקופ והוא ראה שהמצרים מורידים את הסירות למים וצולחים את התעלה. זו הייתה כמות גדולה של חיילים שצולחים לכיוון המוצב. כמובן שירינו עליהם. אבל הם היו כמות כ"כ גדולה שכמה שפגענו הם בכל זאת הצליחו להגיע לגדה ופתחו בהסתערות על המוצב שבו היינו.

החיילים במוצב כולם לחמו כמו אריות. כולם היו מתורגלים מאחר ולפני המלחמה עשינו הרבה תרגולות של פשיטה על המוצב כולם ידעו את העבודה וידעו לעשות מה שצריך לעשות. הם היו מסתערים על המוצב עולים על הגדרות. וכל הסיפור הזה נמשך עד החשיכה. בשלב מסוים הכוחות המצרים הצליחו לפרוץ אל המוצב וכל החיילים שבאזור ירדו לעמדות החצר. התחלנו להתארגן לטיהור התעלות והצלחנו כך להרחיק את החיילים המצרים החוצה. בשלב הזה היו לנו כבר פצועים וכמה הרוגים."

 

 

 חלק ב'- פורסם בעיתון מוקד 7/5/15

זיכרונות מלחמה- חלק ב'

סיפור חייו של שלום חלא לוחם גולני- מהנפילה בשבי ועד קבלת הצל"ש

בגיליון יום הזיכרון 21/4/15 פרסמנו כאן את החלק הראשון בסיפור המלחמה  של שלום חלא, יליד העיר. הסיפור של שלום הוא סיפור מלחמת יום הכיפורים. באותה עת, בספטמבר 1973 הוא היה חייל "גולני", בן  22 , בדרגת סמל, שנקרא למילואים במוצב "מילאנו" על גדת תעלת סואץ שהייתה אז עדה לאש כבדה ולקרבות עזים אל מול החזית המצרית. סמל חלא, שימש כמפקד כוח שבלם מספר רב של התקפות, עד שקיבל הוראה לפינוי. על תושייתו וכושר מנהיגותו בזמן המלחמה סמל חלא קיבל צל"ש.

42 שנים חלפו מאז תום המלחמה ההיא. מלחמה  שבה הצמרת המדינית והצמרת הצבאית לא החמיאו זו לזו. הייתה זו המלחמה הראשונה במלחמות ישראל שנחקרה בוועדת חקירה ממלכתית; ועדת אגרנט לבדיקת המלחמה. קציני צבא שהעידו אז באגרנט סיפרו על הלחימה הקשה נגד האויב. עדותו של סמל חלא ממחישה היטב את התחושות, ההלם וההפתעה ברגעים הראשונים של מתקפת הפתע על ישראל מצד צבא מצרים בחזית הדרומית בזמן ההתקפות הראשונות בחזית המצרית על גדת התעלה.

ראש העין מצדיעה לסמל שלום חלא.

ולהלן  החלק השני בסיפור המלחמה של סמל חלא בו הוא מספר על הימים הראשונים של הלחימה ונפילתו בשבי:

"בלילה המצרים לא  היו נוהגים להסתער. הם תקפו את המוצב ("מילאנו") כל הלילה. ממש ללא הפסקה. לא ראיתי דבר כזה הייתי במלחמת ההתשה ולא ראיתי דבר כזה. בלילה, תוך כדי ההפגזות רשתות הקשר והאנטנות במוצב נפגעו ואז, בסביבות ארבע לפנות בוקר, השחר החל להפציע ואני רואה טנק של גדוד 9 מקורס מתקי"ם (מפקדי טנקים) שלנו פגוע. הוא היה במרחק של כ-250 מטר מהמוצב  שלנו. החיילים שהיו בטנק נותרו תקועים שם כל הלילה ובבוקר אני רואה אותם מסתכלים ורואים מוצב. אחד הטנקיסטים,  בלזם שלמה, ירד מהטנק והתחיל לרוץ לאורך הסוללה לכיוון השער של המוצב שלנו וכשהגיע לא הצליח להיכנס בשל הגדרות.

הכל היה מפורק. הסברנו לו איך להיכנס בצעקות. בלזם הצליח להיכנס. הוא ניגש אליי ואמר: "נתקענו פה בלילה ואנו זקוקים למים." אמרתי לו: "תקשיב, כנס לחמ"ל של המוצב." בלזם שוחח גם עם  מפקד המוצב וסיפר לו שהם תקועים במרחק של 250-300 מטרים. מפקד המוצב אמר לו: "קח אוכל וכל מה שצריך ותחזור לטנק. תישארו במקומכם ותשמשו לנו כתחנת ממסר כדי שתעבירו קשר בינינו לבין מפקדת הגזרה בבלוזה (אזור בלוזה ממוקם בשטח מחוז איסמאעיליה. אזור זה היה מוקד לעימותים בין צה"ל לצבא מצרים במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים)."

בשעות הבוקר ההפגזות מן הצד המצרי נמשכו ביתר שאת וכשהאיר היום, המצרים חזרו להסתער על המוצב. כמובן שהדפנו אותם. הדפנו אותם כל הזמן ובשעה 12:00 לערך, בעודי  מסתתר בעמדה בכניסה למוצב יחד עם מיכה, סגן מפקד המוצב ועם עוד חייל, אלפרד סבג מירושלים, ראינו שני BTR נושאי גייסות משוריינים מצריים מתוצרת רוסית, נוסעים לכיוון המוצב ועוברים ליד הטנק התקוע. החיילים שישבו שם לא שמו לב אליו והטנק המצרי התקדם לעברנו.

בעמדה של השער הייתה לנו בזוקה (מטול רקטות נגד טנקים). לקחתי אותה ושמתי על הכתף . מיכה, סגן מפקד המוצב, לקח פצצה ושם אותה בבזוקה אך לא הצליח להכניס לשקע. הורדתי מעליי את הבזוקה ושמתי לו על הכתף. הוצאתי את השקע ואמרתי לו: "אם אתה לא פוגע אנחנו מתים." ואז הוא ירה ופגע.  הBTR  המצרי התפוצץ והטנק הישראלי שהמצרים עברו לידו שמע את הפיצוץ והצליח לפגוע ב BRT השני. כך כל החיילים המצרים שהיו ב BTR וכל מי שקפץ מכוחות המצרים נפגע.

ביום השני ללחימה בשעה 23:00 בלילה, קיבלנו הוראה ממפקדת החטיבה לפנות את המוצב מאחר שלא יוכלו להגיע אלינו. הארמיה המצרית הייתה כבר מסביב למוצב.  בשעה 24:00 בלילה, התארגנו ליציאה מהמעוז. זה היה כוח של 43 לוחמים שהיה מורכב מטנקיסטים, אנשי מודיעין והחבר'ה של המוצב. יצאנו מהמוצב. אני ארגנתי לעצמי מאג מהמוצב ויצאנו לדרך. אל הבלתי נודע... היינו צריכים להגיע לנקודת סיום בביצות ושם היו צריכים לחכות לנו טנקים וחבר'ה מסיירת מטכ"ל. בדרך עלינו על מארבים וכתוצאה מכך נפגעו לנו חיילים. המצרים פתחו עלינו באש מאוד חזקה. נשכבנו והשבנו אש. בהברקה של רגע, מיכה, סגן מפקד של מוצב שהוא דובר קצת ערבית, צעק תוך כדי ירי לכיוון המצרים: "יא מחמוד, אנת מג'נון? נחנא מן אלג'יש אלמצרי (יא מחמוד, אתה משוגע אנחנו מהצבא המצרי)". הייתה הפסקה של האש לכמה שניות. ואז שוב הכוחות המצרים פתחו באש חזקה והחלו להיפגע אנשים שלנו מהכוח. בשלב זה, מפקד המוצב, יענקל'ה, נתן פקודה לסגת לפאתי העיר קנטרה.

אני עם המאג חיפיתי ולמעשה אני קמתי אחרון מהשטח. רצתי בלילה החשוך תוך כדי ירי. באחת ההפסקות בריצה הבחין חלא שסביבו נמצאים רק 16 חיילים מתוך ה-42 שיצאו לדרך. חלא הבין מאוחר יותר כי כנראה אחד החיילים סטה מהכיוון והקבוצה התפצלה. למרות שהיה הצעיר מבין החיילים - באותם הרגעים הוא החליט לתפוס מנהיגות: "אני לא יודע מאיפה זה בא לי, היו שם חיילים מעל גיל 30 ואני הצעיר, מבלי לדעת למה, תפסתי מנהיגות". בשלב זה הוא הורה לכל החברים להתפקד, לאסוף את המים מכל המימיות. כאשר התברר כי נותרו רק שלוש מימיות מלאות - הוא נתן פקודה שמותר לשתות רק באישורו. חלא החליט שהכוח יתבצר באחד המבנים עד שיאיר היום.

 בתוך המבנה - חולקו החיילים לעמדות אבטחה ותצפית. "ידעתי שלבסוף המצרים יגיעו אלינו לפי העקבות ואכן ראינו אותם מגיעים למבנה". הקרב במקום נמשך כ-10 שעות, בסופן - אזלה התחמושת. "היינו הרוסים דואגים ומודאגים. המצרים הבינו שנגמרה לנו התחמושת ואז הם נכנסו לתוך המבנה שהיה אפוף עשן והורו לנו לזרוק את הנשק החוצה". באותן שניות - הבינו החיילים שהם הולכים ליפול בשבי. אחד החיילים המצרים החל לזרוק רימונים לחדר שבו רוכזו כמה פצועים. "היו זעקות מתוך החדר, זעקות זוועה, צעקות אימים עד היום בלילה אני שומע אותן", מספר חלא.

חלא ושבעה חיילים נוספים נפלו בשבי המצרי. הנפילה בשבי הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים וראינו בסרטים; נתונים לחסדי האויב האכזר בבידוד, עינויים, השפלות והפחדות. בכלא הם הופרדו וחלא הושלך לתא צר ללא מיטה כשידיו קשורות והראש מכוסה בבד. "עברתי עינויים קשים. כל הזמן חקרו אותי. מכיוון שנפצעתי ברגל - הם כל הזמן היו משכיבים אותי על הרצפה אחד שם רגל על החזה שלי, פותחים את הפצע ותופרים אותו. אלה היו כאבי תופת". חלא מספר שאחת השיטות להפעלת לחץ הייתה לביים הוצאה להורג: "לקחו אותי והעמידו מול קיר. כיתת יורים נעמדה מולי ואז היו מבטלים את הכל".

 חלא מספר שחוקריו סיפרו לו שמדינת ישראל נכבשה במלחמה ואינה קיימת עוד. גם מצבו הפיזי הידרדר: "בגלל הפציעה ברגל היה לי נמק וכל הרגל הפכה שחורה ומסריחה. בשלב מסוים לקחו אותי למרפאה שבכלא והזריקו כמות גדולה של פניצילין". לדבריו, זה מה שגרם לרגלו להחלים. "בשבי ירדתי 30 ק"ג, כל הזמן הייתי צמא. באחד המקרים שפכו מים על הרצפה בתא ואני ליקקתי אותם, רק כדי להרגיש את הרטיבות".

מעניין הסיפור שהתרחש באחד הימים. נדמה שהאנקדוטה הזאת דווקא, ממחישה יותר מכל את , את העובדה שאין גבול ליתרון האנושי, ושגם בשבי ידע רלבנטי יכול להעניק לך חיים.  כאשר הוחזר לתא לאחר חקירה, הוא פגש בו את השבוי ד"ר אריק לינדנר, שהידע שלו הפך עד מהרה ליעיל ביותר: "לשומר המצרי הייתה בעיה שאשתו לא נכנסת להריון והוא רצה את עזרתו של הדוקטור, אבל השומר לא ידע אנגלית ולינדנר לא ידע ערבית, אז מצאתי עצמי מתורגמן ביניהם".

לאחר כחודשיים בכלא המרכזי בקהיר, כלא "עבאסיה" ובכלא אלכסנדריה התברר לפתע שהשבויים משתחררים. הם הובלו לשדה התעופה ומשם בטיסה נרגשת לישראל: "כשנחתנו בישראל עלו למטוס גולדה מאיר, משה דיין והרמטכ"ל דדו, שעבר ונתן חיבוק לכל אחד מאתנו". פינו אותנו לבית החולים ואז הגיעו המשפחות".

כשנתיים לאחר המלחמה קיבל חלא צל"ש על תפקודו ועל המנהיגות שתפס לאחר נטישת המוצב. עד היום הוא בקשר עם חלק מהחיילים שהיו איתו במוצב ובכל יום זיכרון הוא נוסע לאנדרטה בירושלים, כדי להתייחד עם זכר החברים למוצב שבקושי הכיר ונפלו בקרב.

חלא נפגש עם משפחות הנופלים, שביקשו לשמוע כל פרט על הרגעים האחרונים של יקיריהם: "אני הייתי הכתובת שלהם. במשך שנים לא הייתי מוכן לספר מה קרה, היה עליי משא כבד והיו לי רגשי אשם שאני חזרתי והם לא". חלק מזמנו של חלא מוקדש היום גם להרצאות בפני תלמידים על החוויות שעבר במלחמה: "עכשיו אני מספיק חזק לספר וכל מה שאני מספר זה לזכרם של אלה שלא חזרו משם".

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA