מעורבות חברתית בקהילה

מעורבות חברתית בקהילה

סיפור חייה של איילה מלחן כץ מ"קהילה נגישה" מאת: דקלה כהן
מוקד ראש העין
10/14/2016 - 01:36

את איילה מלחן – כ"ץ פגשתי לראשונה לפני כשנה. אז נערכתי לקראת הקמתו של יום המוקד בנושא "מעורבות חברתית והתפתחות אישית"  בתיכון אני עובדת. "מעורבות חברתית" זוהי תכנית ערכית המופעלת בשנתיים האחרונות בכל התיכונים בארץ ובמסגרתה, על כל תלמיד להתנדב בארגון כלשהו או ליזום פעילות עצמאית למען הקהילה. על הפעילות להיות ללא מטרת רווח כספי. חיפשתי מרצה מרתק לתלמידיי שיעורר אותם להנעה ולהנאה בהתנדבותם. מרצה מעורר השראה. מרצה שדמותו שלו, מסע חייו, יעמדו על הקשר שבין ערך הנתינה להגשמה עצמית, למימוש חלומות ולפריצת דרך אישית ומשמעותית למרות המגבלות וכנגד כל הסיכויים. כן, זה מה שחיפשתי. להוכיח להם, לתלמידים, שהשמיים הם הגבול. ששום דבר לא יכול לעמוד בדרכם. אם רק ירצו. אז זו הייתה רחל גולדברג, רייצ'ל, אני קוראת לה. המורה המסורה שלנו לחינוך גופני שההתנדבות בחייה היא דרך חיים, שמיד תיווכה ביני לבין איילה מ"קהילה נגישה" בפתח תקווה. בגיל חצי שנה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה מתימן עם משפחתה, איילה אובחנה כחולת פוליו.   למרות המגבלות הקשות ובניגוד לכל הסיכויים והמשבר האישי שפקד אותה לאחרונה עם מות בעלה, היא ממשיכה להגשים את חלומותיה ואפילו עושה ספורט אתגרי ופריצות דרך משמעותיות בחייה האישיים, המקצועיים והחברתיים. את תלמידיי היא השאירה פעורי פה בהרצאתה בבית הספר.

את הכתבה הזאת, אקדיש למירי דוד, אישה ענקית, חינוכאית בכל רמ"ח איבריה, בעלת שאר רוח שתמיד האמינה בכל ליבה שילדים ונוער הם לא מוצר מדף. שההשפעה המכרעת על התפתחותם של חברת הלומדים בבית הספר היא בחינוך החברתי והשיח החברתי. במעורבות החברתית שלהם. לכבודה של מירי שתמיד חתרה  שנעניק לתלמידים חוויות למידה משמעותיות.

מירי הייתה המפקחת שלי עד לאחרונה בחינוך החברתי וממנה ינקתי רבות.

 

את סיפורה איילה מספרת בפתיחות רבה. תמיד במאור פנים. ברוח טובה תוך שמחת חיים ואהבת החיים:

נולדתי בתימן בשנת 1949 בעיר כולאן. בהיותי בת חודש בלבד. החליטו הורי לעלות לארץ הקודש ישראל. עלינו אני ובני משפחתי במבצע הנקרא "מרבד הקסמים". מקום מגורינו החדש היה במעברת ראש העין. בגיל חצי שנה חליתי. החולי התאפיין בחום גבוה ואי יכולת להניע את השרירים שבגופי הקטן אמי ואבי לקחו אותי למרפאה המקומית  ומשם נלקחתי לבית חולים "אסף הרופא" שם הובחנתי כחולת פוליו. מחלת שיתוק ילדים אשר פוגעת במערכת השרירים בגוף.

זמן האשפוז ארך לו מספר שנים. בגיל שנה עברתי לבית חולים "אלין קטמון" בירושלים ושם נשארתי עד גיל תשע מאושפזת תחת ידיהם של רופאים אשר חקרו את השפעותיה של המחלה ואף עשו ניסיונות בכדי לצור חיסון עבורה. אני זוכרת את עצמי כל הזמן עם גבס ברגליים. כילדה קטנה, הרגשתי כשפן ניסיונות שעורכים עליי ניתוחים למכביר. אני זוכרת שבגיל 6-7 שנים באחד הביקורים של הרופאים  סביבי בחדר אמרו: "בוקר טוב" ואני עניתי לרופא: "חמור". אני זוכרת את הנזיפה של האחות "כך לא מדברים לרופא" ואני בתוך ילדה מפוחדת עניתי: "למה הרופא לא שואל אותי מה הסיבה שעושים לי ניתוח"? ו"למה הם מחליטים מה לעשות בגופי בלי לשאול אם אני מסכימה"? אני זוכרת שהענישו אותי שבוע לא לצאת מהמיטה .ואני כל כך שמחתי. הילדים הפסיקו להציק לי ולהרביץ לי.. ואז הבנתי לראשונה את הכוח שיש בלהגיד את מה שיש בליבך. האומץ לא לפחד מאף אחד.  כי מאותו יום לא עברתי יותר ניתוחים.

מה שתמיד עודד את רוחי. היה בואו של אבי היקר לביקור פעם בשבוע. הייתי מחכה בכיליון עיניים לבואו. היה מחבק אותי חיבוק רחב. מלא בריחות של טבק ובידו שקית ממתקים עמוסה בכל טוב ובמשחקים. בכל ביקור שאלתי: "מתי כבר די"? "מתי יפסיקו הרופאים להכאיב לי"? "מתי יפסיקו הילדים להציק"? "מתי כבר אזכה להכיר את אחיותיי מקרוב"? אבי תמיד עודד ואמר כי יום יבוא. הוא הבטיח ואני לא איבדתי תקווה.

ואכן בגיל תשע הגיע הרגע הנכסף בו זכה אבי לקיים את הבטחתו ולהחזיר אותי הבייתה. לימים הבנתי כי היכולת הכלכלית ותנאי המגורים הכה דלים של משפחתי הם אלו שעיכבו בכמה שנים את תהליך חזרתי הבייתה. אכן המצוקה הכלכלית הייתה קשה. גרנו 3 משפחות בחדר אחד גדול. וחלקנו כולנו את חיי היום יום. אך לא הייתה מאושרת ממני. ממקום בודד כל כך למקום הכי טבעי. הרגשתי שחזרתי הבייתה. למדתי בביה"ס רגיל אשר לא מותאם במאומה לצרכיי המיוחדים. לא נתתי לאף אחד שירחם עליי. הוכחתי לכולם שאני מסוגלת ועושה כמו כולם. זה לא היה פשוט. כולם ריחמו, בהו, הצביעו, לעגו, צקצקו לשונם. הכינוי שנדבק לי היה "המסכנה" שנאתי זאת.

אמרתי בלבי למה אתם חושבים כך? שאלתם בכלל אם קשה לי? ניסיתם בכלל להבין אותי. מה מתחולל לי בלב ולא רק מה שרואים כלפי חוץ? כי אם רק הייתם מסתכלים קצת מעבר. אם הייתם מנסים לראות מעבר לקביים ומכשרים לרגלים אז הייתם רואים כמה תקווה יש לי בעיניים. כמה אומץ אגרתי במהלך השנים. כמה שמחה אספתי לי בלב מדברים פעוטים שמתרחשים בחיי. כמה חוסן קיימת ברוחי הקטנה וכמה אהבה ביכולתי לפזר סביב..

וכך, למרות כל הקושי הפיזי והנפשי שעברתי במהלך שנות הלימודים, הצלחתי להיות תלמידה טובה ומקובלת חברתית. הכוח הרב שהעניקו לי הורי ואחיותיי תמיד היוו לי משענת חזקה לכל פעולותיי.  הרוח הגבית מצידם והאמונה הכה בסיסית שאני בדיוק כמו כולם. לאחר שסיימתי 8 שנות לימודים רציתי ללמוד בתיכון שאז בשנות הששים לא היה חוק חינוך תיכון חובה. הצקתי להוריי ואמרתי להם שאהיה תלמידה מצטיינת כי כסף לתיכון לא היה. והם נכנעו.

נרשמתי לתיכון "אבוקה" בפתח תקוה ונסעתי כל יום באוטובוס לפתח תקווה. עם תיק כבד. התניידתי עם מכשרים ברגלים וקביים. ושוב, האוטובוסים והתחנות הסעה לא היו נגישים בכלל. אני זוכרת מקרה שהגעתי ליד הבית והייתי צריכה לרדת מהאוטובוס. ירדתי מצד הנהג לאט אבל לנהג לא הייתה סבלנות והוא סגר עליי את הדלת. נפלתי ארצה והנהג פשוט המשיך לנסוע.

קמתי לישיבה ומיד  באופן אוטומטי רשמתי את מס הרישוי של האוטובוס על גבי החול. מיד אחר כך פתחתי את התיק ורשמתי על גבי המחברת את מס הרישוי. הגעתי הביתה כולי מאובקת מלאה בחול. בוכייה וכעוסה מאוד. אבא שאל: "מה קרה"? ואני ספרתי לו את המקרה. לא אשכח את התשובה שאמר לי: "אני יודע מה את הולכת לעשות" ולא פירט. ואכן, באותו זמן בתיכון למדנו מגמת תקשורת וקראתי בעיתון כתבה שבועית שנקרא "מה כואב". ושם גוללתי את כל הסיפור. אחרי חודש הגיע הנהג אלי הבייתה עם זר ענקי ועם מכתב התנצלות. מאז הבנתי את הכוח שבי לא לוותר, להעז ולדבר, לכתוב  ולהתלונן על כל עוול שקיים.

באותה תקופה הייתי ספורטאית טובה השתתפתי ב-6 אולימפיאדות זכיתי בהרבה מדליות זהב כסף וארד, בענף סייף. כדור סל ושחיה.

בשנת 1977 התחתנתי עם בחיר ליבי והקמתי משפחה עם שלושה ילדים מקסימים. עבדתי ב"בזק" 38 שנים גם שם היו הרבה מכשולים אבל הייתי כבר יותר חזקה ולא ויתרתי בכלל.

בשנת 2003 פרשתי לפנסיה מוקדמת, ומצבי הגופני החמיר וכיום אני מתניידת בכיסא גלגלים. קיבלתי החלטה חשובה להמשיך עם העשייה שבחיי. ובגדול. כיום, אני מתנדבת במחלקת נכות כללית בביטוח לאומי פ"ת. אני יו"ר פורום "קהילה נגישה" לקידום ושיפור פני העיר עבור אנשים בעלי מוגבלויות בעיר פתח תקווה. מעבירה הרצאות הסברה בבתי ספר לקידום המודעות לקבלת השונה והאחר. וכמובן הדובדבן שבחיי הפנסיה –אני פשוט נהנית מכל רגע. מטיילת בעולם. עושה ספורט אקסטרים אומגה בתאילנד, מצנח רחיפה שבצפון איטליה בגובה של 2160 מטרים. וכן, אפילו חוויתי רכיבה על גמלים במדבר סהרה במרוקו ועוד... אני גם מציירת להנאתי ואף פתחתי שתי תערוכות ציורים שזכו להערכה רבה. ובעיקר "מסניפה" את נכדותיי.

לצערי, לפני מספר חודשים נפטר בעלי אהובי, שלמה כץ, והקושי להיות לבד קשה מנשוא. אין יותר עם מי לחלוק את רגשותיי וחוויתיי. לראות ביחד סרט לשתף אותו בכל עיסוקיי. אבל החיים יותר חזקים וצריך להמשיך הלאה. ולהיות אופטימיים וחזקים...

 

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA